חוות אלנבי החלה את דרכה בשנת 1890 כחווה חקלאית טמפלרית לילדים ערביים בניהול צוות גרמני.
נחפרו בה בארות והתפתח בה בתחילה ענף היין והשמן, הוקם יקב ובהמשך התפתח ענף הפרדסנות.
מבני האבן של החווה הוקמו בשנת 1912 ובמשך כ- 40 שנים הפנימייה והחווה נוהלו ע"י משפחת שפון הגרמנית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגרה הפנימייה, החווה הפכה למחנה טורקי-גרמני ועם כניסת הצבא הבריטי לארץ בשנת 1917 נסוגו כוחות הגרמנים ושפון עימם והמקום הפך למפקדתו של גנרל אלנבי. הגנרל שגר בבנין אירח את פרופסור חיים וייצמן ממנהיגי הישוב היהודי דאז ולימים הנשיא הראשון. בביקור ההיסטורי דרש חיים וייצמן מאלנבי את ארץ ישראל כמדינה יהודית לעם היהודי, הגנרל הסביר לפרופסור בעדינות שהוא יודע להילחם ולכבוש - על פוליטיקה וחלוקת מדינות יש לדבר בלונדון.
בשנת 1921 חוזר שפון לארץ ומפעיל מחדש את בית היתומים בחווה תחת הפיקוד הבריטי ובית הספר החקלאי נפתח מחדש.
1935 שפון פורש לגמלאות ומשאיר את החווה בידי בנו שמנהל אותה עד 1939 שנה בה מגורשים כל הגרמנים מארץ ישראל, הבריטים מחכירים את החווה לערבי בשם דג'אני מיפו שמחזיק בה עד 1948. גדוד 52 של הפלמ"ח עולה על הגיבעה בשלהי מלחמת העצמאות ומגרש את הערבים שהיו ממקומים בה.
ב- 20 ביוני 1948 מגיעה קבוצת ניצולי שואה ממחנה בוכנוואלד ומקימה במקום את קיבוץ בוכנוולאד שלימים ישנה את שמו לנצר סרני ע"ש הצנחן אנצו סרני.
עם בניית מבני הקיבוץ של היום מבני החווה משמשים את בית הספר של הקיבוץ ואת בית הילדים עד שנת 2005. 

חוות אלנבי – תיעוד היסטורי ההיסטוריה במלואה

יוהאן לודוויג שנלר – ראשית דבר

ראשיתה של "ביר סאלם" ("חוות שפון") טמונה בחזונו של אדם בודד – יוהן לודוויג שנלר, חבר במיסיון פרוטסטנטי גרמני אשר שם לעצמו למטרה להכשיר את חבריו לעבודת קודש בארץ ישראל. וכך היה, כבר בשנת 1854 נשלח לודוויג שנלר לירושלים במטרה להכשיר מיסיונרים נוצרים. לאחר הטבח בנוצרים בלבנון אשר ארע בשנת 1860, יצא שנלר להביא לירושלים יתומים מניצולי הפרעות. תחילה הובאו עמו לירושלים תשעה יתומים, אולם עם השנים נוספו חניכים מהסביבה ומארמניה, בית היתומים הלך וגדל ובשלהי המאה ה-19 הפך לפנימייה ששמה נודע למרחוק כ"בית היתומים הסורי" , מוסד מיסיונרי שהעניק חינוך עיוני ומקצועי קפדני לנערים יתומים נוצרים במטרה להקים מעמד איכרים נוצרים יצרני בארץ ישראל. לצד המוסד המרכזי בירושלים, פעלו בעת זו שני סניפים זה לצד זה: האחד בנצרת- "בית היתומים הגלילי", והשני הלא הוא " בית היתומים הפלישתי" אשר בביר סאלם.
בשנת 1875 יצא לודוויג שנלר לסיור בשפלת פלשת לאיתור קרקע נאות להקמת סניף לבית היתומים שבירושלים, הוא איתר חלקת קרקע בת כ-10 קמ"ר ממערב לרמלה. בעת זו חלקה חרבה ושוממת נטולת מעיינות וצמחייה. עם זאת פנה לשלטונות הטורקים בבקשה לרכשה. חרף הקשיים ובהתערבות הקיסר הגרמני עצמו, נחתם בשנת 1882 חוזה חכירה למשך 40 שנה של 345 הקטאר בין "בית היתומים הסורי" והממשלה הטורקית.

1889 – מושבת רמלה

בשלהי 1889 נוסדה "מושבת רמלה" עבור בוגרי "בית היתומים הסורי" במטרה להכשירם להתיישבות חקלאית יצרנית בשטח המושבה עצמו. ראשית דבר פנו המייסדים לאתר מקור מים זמינים. באר נחפרה, ובעומק של 54 מ' נמצאו מים. הבאר, היחידה באזור כולו נקראה ע"י שנלר עצמו "באר הישועה" (The well of salvation) ובתרגום שלו לשפת המקום "ביר סלאם". הותקנו משאבות ומנועים ומים החלו לזרום באדמות המושבה. בשנת 1895 זרמו לראשונה מים מבריכת ההשקיה אשר ניזונה מ"באר הישועה" להשקיית הפרדסים שזה עתה ניטעו.

1987 – החווה החקלאית – ביר סאלם

בשנת 1897 נפתחה ברוח חזונו של לודוויג שנלר המנוח, כשנה לאחר מותו חווה חקלאית בביר סלאם, כמנהל מונה הברון מתיאוס שפון חקלאי מווירטמברג החווה עצמה זכתה לתנופת פיתוח חקלאי: ניטעו כ-10,000 עצי תפוז ולימון, כרמי גפן וזית, תאנים, חבושים, שזיפים, אפרסקים, תפוחים ואגסים. משק החווה גודר בגדר חיה של צבר ושיטות, ניטעו עצי אקליפטוסים, חרוב וברוש כעצי שדרה וצל. עם זאת טרם לא נמצאו חניכים אשר רצו להתיישב במקום בתום לימודיהם, אלו העדיפו לעבוד בתעשייה ובמלאכה על פני התיישבות חקלאית בחבל ארץ אשר עד לאותה עת נתפס כשממה. יתרה מזאת כל אותה עת האדמה עצמה הייתה עדין בחזקת אדמה חכורה, ובלב מקבלי ההחלטות במיסיון ובלב המתיישבים עצמם ניקר החשש שהממשלה התורכית תדרוש לרשותה את האדמה בתום תקופת החכירה לנוכח עלייה בערכה.
מתוך כך ועל אף הפיתוח החקלאי אשר החל לתת אותותיו,התפתחות המושבה התעכבה סה"כ חיו בה בין 7 ל-12 איש אשר נעזרו בפועלים בדווים בני המקום לעיבוד הקרקעות. בתום 6 שנות פעילות ההוצאות הראשוניות של פיתוח הקרקע וחפירת הבאר עלו בעשרות מונים על ההכנסה מהיבולים והמושבה שקעה בחובות כבדים.
לאחר מאמץ מתמשך לרכישת הקרקע ע"י המיסיון, הממשל הטורקי נעתר להפצרות הגרמנים, ובאוקטובר 1906 נחתם שטר קנייה בין בית היתומים הסורי שבירושלים לממשל העותמאני, המסדיר את מעמד המושבה באופן פורמאלי כסניף בית היתומים. בשלב זה מתחילה מתיחות בין החווה הגרמנית להתיישבות היהודית, עת רכשה חברת "גאולה" מידי התורכים כשליש מאדמות ביר-סאלם המוחכרות, בצפון-מערב להקמת מושבה יהודית, לימים באר יעקב.

1907 – בית היתומים הפלישתי

בנובמבר 1907 הגיע למקום תאודור לודוויג שנלר, בנו של יוהן לודוויג שנלר, כשעמו 30 יתומים מקורבנות טבח הארמנים, לפתיחה רשמית של "בית היתומים הפלישתי". מנהל החווה מראשיתה מ' שפון, נותר בתפקידו והפך למנהל בית היתומים.
בשנת 1910 ביקרו במקום חברי ועד המנהל של המיסיון, בתוך כך מתואר מצב החווה לעת זו, המגורים הן של שפון ועוזריו והן של היתומים בצריפים נמוכים, אולם נדמה כי השגשוג החקלאי של החווה שובה את העין. תאודור לודווויג שנלר עצמו מיטיב לתאר את חווית הביקור במקום

"... מיד עם הגעתנו ליפו נסענו בעגלתנו לביר סאלם. כמה השתנה המראה המדברי הקודם אחרי 20 שנות עבודה גרמנית ונהפך לגן עדן. עמדו שם חורשות שלמות של אקליפטוסים וברושים אשר מסגרו וחיבקו את הצריפים הארוכים שלנו ונתנו להם צל. פרדסי תפוזים ולימונים נרחבים נותני ניחוח משכר ופרחו באלפי פרחיהם, הרהיבו את העין, כל מיני פירות גדלו בשדות הנרחבים, מלונים, שקדים, זיתים, אפרסקים, מישמש, בננות, המון ענבים וגם דגנים...משתי בארות עומק פוריות זרמו נחלים חזקים של מים נהדרים לכל הכיוונים בכדי להתחלק לתעלות ללא ספור ולהשקות את פרדסי התפוזים והלימונים ובכדי לספק לבתים מי שתייה טעימים. עכשיו ניתן לנו לראות שאהבה נוצרית לא פעלה כאן לשווא. לפנינו עמדו הילדים היתומים החומים בעלי שערות שחורות כפחם ועיניים מבריקות. לבושים בפשטות אבל בניקיון, בריאים ועליזים. ניצולים ממצוקות... מצאו כאן בית בו מרגישים מאושרים..."
באותו ביקור ממש מתאר ביומנו אחד מחברי הוועד את חוות המשק ומרכיביה " קבוצת המסע מסיירת במושבה ובסביבתה .... מבקרים את הרפת והאורווה, המבנים לחמורים, פרדות, פר רבייה, חזירים וכבשים..."

1912 – הקמת מבני הקבע

כאמור, כמתואר בתיאור ביקור המשלחת בשנת 1910, שכנו כל תושבי בית היתומים בצריפים דלים. רק שנתיים מאוחר לכן הוחלפו הצריפים במבני קבע. נכון להיום אין בידנו כל אינפורמציה לגבי תהליך התכנון והבנייה של המבנים, אלא על מועד חנוכתם ותיאורם הכללי כמופיע בספר שנכתב ע"י שנלר הבן לזכרו של אביו:

"... כאשר שוב הגעתי אחרי זמן קצר לביר-סאלם (בשנת 1914) השתוממתי על השינויים שעברה מאז ביקורי האחרון.... במקום הצריפים העלובים, והבלתי סניטרים, בירכוני שני הבניינים והעצים הגבוהים סביבם, אשר השקיפו מהגבעה הגבוהה ביותר שלנו לארץ הפלשתים לשעבר, ועל ידם הבית היפה של המורים על ידי בתים אלו שנבנו פשוטים ומעשיים, בריאים ואווריריים, קיבל ביר סאלם שלנו מראה לדוגמה. כבר מרחוק מברך את המבקר והמגדלון עם השעון והפעמון אשר הודיע עכשיו לכל המרחב את שעות היום ... גם העבודות החקלאיות התקדמו יפה.... ולפני חלונותיי חרשה המחרשה העמוקה שנמשכה ע"י עשר פרדות והותירה נירים נהדרים באדמה ... וביר סאלם נראתה כהולכת לקראת עתיד מאושר ובלתי מופרע..."

בביטאון בית היתומים הסורי בו מתואר תולדותיו של ביר סאלם שב שנלר על תיאור ביקורו במקום בשנת 1914, התיאור דומה מאוד, עם זאת יש מקום לחזור עליו, שכן מתוך שני התיאורים
אלו מוצע בזאת כי המבנה המכונה " בית אלנבי" בפי בני הקיבוץ, אינו אלא בית המורה המתואר בשני תיאורים אלו"

"... אנו ממהרים לביר סאלם. אילו שינויים נהדרים מאז ביקורי האחרון! במקום הצריפים נמוכי הקומה והבלתי סניטרים, אני רואה סמוך לבאר שני מבנים גדולים, כמו ממוסגרים על ידי עצים גדולים. מבנים אלו הוקמו ע"י מועצת המנהלים מספר שנים קודם (הכוונה 1912). המבנים החדשים ובית המורה (ביחיד) שעל הגבעה הגבוהה ביותר משקיפים הרחק מעבר ארץ פלישתים, והם המבנים המרשימים ביותר בכל השפלה.

(מתיאור זה לא ברור האם ההתייחסות למבנים החדשים בנפרד מבית המורה, מצביעה על בנייתו של בית המורה קודם לכן, או שמא בית המורה מוזכר כבדרך אגב לאחר תיאור שני המבנים העיקריים).

1914 – מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם, נקראים כל אנשי סגל בית היתומים הגרמנים להתגייס למלחמה, את חניכי בית היתומים הוחלט לשלוח לקרובי משפחותיהם באשר הם. החווה עצמה הופכת למשכנם של חיילים וקצינים גרמנים, כשבאר יעקב הסמוכה משמשת כמפקדה למטה הצבא הטורקי.

1917 – הכיבוש הבריטי

החווה בביר סאלם נמצאת במשך מספר חודשים בעין הסערה, עת נסוגים הצבאות הטורקי והגרמני כנגד התקדמותם מדרום של הכוחות הבריטים. מ' שפון אשר נותר כל אותה עת בחווה, נמלט על נפשו מאימת מאסר בריטי בסופו של דבר, ומצליח להגיע לירושלים, משם דרך נצרת לאסיה הקטנה ומשם לגרמניה. תיאודור שנלר אגב, נותר בירושלים לשנתיים נוספות כשבוי בביתו.

עם כיבוש רמלה ע"י הכוחות הבריטים, שוכן המטה הכללי של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי בביר סאלם כאשר מבני החווה משמשים להם בסיס לתוכניות כיבוש חלקה הצפוני של ארץ ישראל. סמוך לביר סאלם נסללה מסילת הברזל בין מצרים ללוד ובקרבתה הוקמו מחנות צבא, כשהצפוני מביניהם הוא "סרפנד" הלא הוא מחנה צריפין דהיום.

מתוך כך, אין פלא שאיזור ביר סאלם היה יעד מצולם ביותר ע"י חיל האוויר הגרמני במהלך שנת 1918. מתוך תצלומי האוויר הרבים של ביר-סאלם, נבחרו אלו בהם ניתן להבחין במבני החווה בכלל ובבית המורה בפרט.
מעיון בביוגרפיות של אלנבי אכן מוזכר ביר-סאלם במקום מפקדתו ומקום מושבו של אלנבי, עם זאת מניתוח המקומות נדמה שהמבנה המדובר הוא מבנה בית הספר (המכונה מבנה ב' בפי בני הקיבוץ) בעוד אין כל עדות ישירה או עקיפה בנוגע לבית המורה (המכונה "בית אלנבי" בפי בני הקיבוץ)
" בראשית 1918 הועתק מחנה המפקדה העליונה מקלאב לביר סאלם, ליד רמלה,על הדרך מיפו לירושלים...כמעונו של אלנבי שימש מבנה בן שתי קומות, בית אבן אשר שימש כבית ספר גרמני.הוא ניצב על גבעה חולית מתונה, מעל פרדס, וצפה על נוף חבל ארץ טיפוסי של פלשתינה... נופים אלו ריגשו את אלנבי, הוא לא נטה להסתכל לאחור ולעסוק בזיכרונות, אולם הוא תמיד נזכר בהנאה במפקדתו בביר-סאלם. הבית היה נוח, די היה בו כדי לשכן את עצמו, את צוותו האישי, ואורחים מכובדים מזדמנים. יתר אנשי המפקדה והקצינים שוכנו בצריפים או אוהלים בקרבת מקום. המפקדה העליונה נותרה במקום עד המערכה הסופית בספטמבר 1918"
מתיאור זה אין ספק שמעונו של אלנבי לא שכן בבית המורה (המכונה "בית אלנבי") יש לזכור כי בשלב זה,בשנת 1918, בית המורה היה מבנה אבן חד קומתי עם עליית גג(ראה תצלומי אוויר היסטוריים מאפריל ועד ספטמבר 1918) הנבנה המתואר הוא ככל הנראה מבנה בית הספר (מבנה ב'), יתכן והכוונה למבנה המיסיון (מבנה א') וזיהויו ע"י הכותב כבית ספר גרמני מקורו בטעות. כך או כך, תמוה שאחד המבנים העיקריים של החווה, כמו גם בית המורה אינם מוזכרים כלל בנפרד מצריפים ואוהלים כמקום מושבם של
יתר קציני המפקדה.
עם עלות השחר של יום ה-19 בספטמבר 1918, ממפתן ביתו של אלנבי בביר-סאלם, יהא אשר יהא, נתן אלנבי את הפקודה לכוחותיו לצאת למערכה אשר תשלים את תבוסת הכוחות הצבא הטורקי והגרמני, את כיבוש ארץ ישראל ואת תחילתו של המנדט הבריטי בארץ ב-1921

1918 – חיים ויצמן

במרץ 1918 יצא ארצה "ועד הצירים" בראשותו של הד"ר חיים ויצמן, אלו פעלו בקרב הקצונה הבריטית לקבלת הרכוש הגרמני המוחרם, ובתוכו ביר סאלם, לצורך התיישבות יהודית, ובפרט התיישבות חיילים יהודים. ויצמן נפגש עם אלנבי עצמו בביר-סאלם. זה האחרון לא התרשם ממכתבי ההמלצה שנשא ויצמן מראש הממשלה הבריטי דחה את הצעותיו על הסף. ויצמן ישב בביר סאלם שלושה ימים תמימים, כשהוא מתוודע לעוינותם של הקצונה הבריטית הבכירה כלפי התנועה הציונית.

1921 – חזרה לביר סאלם

ביולי שנת 1921, מוחזר בית היתומים הסורי אשר בירושלים ליד הועד המנהל בקלן. על אף התנגדות השלטון הבריטי, התעקשו הגרמנים להשבת ביר סאלם לידיהם, ובסופו של דבר הוחזר ביר סאלם לידיים גרמניות. בניגוד למקור הקודם, בו מצוין כי המפקדה הבריטית ישבה בביר סאלם עד המערכה של 19 ספטמבר 1918, בביטאון בית היתומים הסורי, נטען כל הנכסים בביר סאלם הושבו להם (הגרמנים) למעט זני הבניינים הגדולים ובית המורה, ויתרה מזאת המפקדה וכוחות בריטים נותרו במקום, וזאת בשנת 1922. בנובמבר של אותה השנה הותר לתאודור שנלר ולמ' שפון ורעייתו לחזור לחווה, אלו האחרונים ישבו ככל הנראה בבית המורה. בהמשך מובא תיאור אשר עשוי לשפוך אור על זיהויו של בית המורה:

"...כמובן לא הותר לנו להיכנס לשני הבתים הגדולים שלנו, אדרבה, אפילו נאסר עלינו להשתמש בדרך הקצרה יותר שהוליכה לבית המורה, מכיוון שהיא הוליכה דרך השער של הכניסה הראשית, אלה נאלצו ללכת בדרך עוקפת, כדי להביע את הכבוד הראוי למפקדים המהוללים."

לא מובן על מה מלינים הגרמנים, ומאיפה לאן הם ביקשו ללכת, יתכן והכוונה היא הדרך ממבני המשק שבמערב לשדות שבמזרח, ובהנחה שהשטח שבין בית המורה לבית המיסיון היה מתחם בריטי סגור היה עליהם לעקפו מצפון או מדרום.

1928 – פתיחתו המחודשת של בית היתומים הפלישתי

פועלים נוספים החלו מגיעים מגרמניה, ובשנת 1927, עת הצליחו הגרמנים לשקם את אדמותיהם ולקצור יבול מלא, התפנו הכוחות הבריטים לחלוטין מאדמות ביר סאלם. בבוקר יום שבת ב-15 ינואר 1928, יום השנה להולדת האב שנלר נפתח באופן חגיגי בשנית בית היתומים הפלישתי לקול צלצול חגיגי של הפעמון בראש מגדל בית המיסיון. בביטאון בית היתומים הסורי מתואר טקס החנוכה, מעניין במיוחד לעניינו הקטע העוסק בשיקום המבנים המובא להלן:

"... בהביטם על החדרים המשופצים של שני הבתים הגדולים, בתי המשק, והמוסד (במקור institution), כולם נדהמו לראות כמה נפלא שוקמו ההריסות שהותירו האורחים הזרים. צבא קטן של בעלי מלאכה מבית היתומים הסורי שקד על המלאכה במשך שבועות וחודשים, והפך את המקום ראוי למגורים מחדש, והעיניים התרעננו למראה מעשה הפלאים של מברשות הצבעים, אשר עשוהו עליז בשמלת צבע טרי."

1933 – עליית הרייך השלישי ופרוץ מלחמת העולם השנייה

אם לא היה די בהזדהות המוחלטת של בית היתומים הסורי עם האינטרס הערבי בכדי ליצור מתיחות בין המיסיונרים הגרמנים להתיישבות היהודית, אזי עליית הרייך השלישי והזדהות הנתינים הגרמנים בארץ עמם, הובילו בשנת 1935 לחרם יהודי כללי נגד כל העסקים הגרמנים. יתרה מזאת הקשיים בהעברת מטבע זר גרמני מחוץ לרייך הקשו על תפקודו של בית היתומים.

1938 – סגירת בית היתומים

כעבור זמן לא רב, לנוכח ההתפתחויות המדיניות והפוליטיות, הוחלט בוועד המנהל על סגירת בית היתומים בנצרת ובביר סאלם. ככל הנראה, באותה שנה ממש נפטר מתיאוס שפון, מי שניהל את החווה ולאחריה את בית היתומים משנת 1897, במשך כ-30 שנה.
במהלך המלחמה עצמה הוחרמה החווה ע"י הצבא הבריטי בשנית, צוות המורים והפועלים הושמו בהסגר כנתיני מדינת אויב. מבני החווה עצמם שימשו לשיכון מפקדת הצבא ובית הספר לקצינים. המשק החקלאי עצמו הוזנח, למעט חלקות אשר עובדו ע"י ערביי הסביבה.

1948 – סיום המנדט, הכרזת המדינה וייסוד קבוצת בוכנוולד (נצר)

עם ההחלטה על סיום המנדט והכרזת מדינת ישראל נפוצה השמועה של העברת החווה ללגיון הירדני, לוחמים בני המושבה הסמוכה באר יעקב הקדימו להשתלט על החווה. עם פרוץ מלחמת העצמאות נשלחו חברי קבוצת בוכנוולד, ניצולי מחנה הריכוז הנאצי, להגן על החווה הנטושה בביר סאלם. בזמן שהייתם במקום החלו לטפל במשק החקלאי הנטוש, ובתוך כך גמלה בלבם ההחלטה לעשות במקום את ביתם. פנייתם לסוכנות היהודית נתקבלה בחיוב, וביום ה-20 ביוני 1948 יצאו 14 חברים ושתי חברות לעלות על הקרקע. בתחילה השתמשה הקבוצה במבנים הנטושים למגורים ולצורכי המשק.
באביב 1949 בחרה הקבוצה בשמה הנוכחי – קיבוץ נצר, תוספת לשם סרני נוספה בשנת 1952 עם הצטרפות חברים מגבעת ברנר אשר ביקשו להנציח את אנצו סרני בשם הקיבוץ.

בית המורה שימש למגורים לחברי הקיבוץ, עד שנות ה-50 עת נבנו בתי מגורים חדשים לחברי הקיבוץ מדרום לחווה. החל משנות ה-60 שימש בית המורה כבית ילדים שדבק בו הכינוי " בית אלנבי".

ימים אלו ממש...

כיום בית המיסיון ומבנה בית הספר